סגן מאיר יחיעם נקר ז"ל

קורות חיים

מאיר הוא עולה הגרדום האחרון. קדמו לו באותו יום שני חבריו לקרב ולגורל, אבשלום חביב ויעקב וייס. יומיים אחר כך הודיע אצ"ל על תליית שני הסרג'נטים הבריטיים, קציני ה"אינטליג'נס", שנלקחו כבני ערובה לשלושת הלוחמים. מאז ועד עזוב הבריטי האחרון את אדמת המולדת, לא הועלו עוד לגרדום לוחמי מחתרת עבריים.

מאיר נלקח בשבי, יחד עם אבשלום ויעקב. בעת המיבצע הנועז לפריצת כלא עכו. לידידו שביקר אצלו בבית הסוהר, אמר: "אם יתלו אז יתלו... העיקר שתושג המטרה", ואת הוריו ניסה לעודד באמרו: "מה נורא כל כך? הרי זוהי מלחמה ואין להימנע מקורבנות. וכלום מוטב היה אילו נפלתי בקרב במלחמת העולם השניה, שבה שירתי את הבריטים? על כן יש להשלים..."

משפטם שנמשך כשבועיים עמד כולו בסימן התנגשויות, בין קציני צבא הכיבוש והנאשמים, אשר לא הכירו בסמכות בית הדין לשפוט אותם. בהצהרתו בביה"ד הצבאי אמר מאיר בין השאר: "קצינים בריטיים, בשעה שאנו עומדים בפניכם, הננו שואלים את עצמנו : בפני מי אנו עומדים? אתם קוראים לעצמכם "שופטים". אנו יודעים כי לא שופטים אתם, כי אם קצינים של צבא כיבוש זר שהשתלט בכוח הזרוע על מולדתו של עם אחר ומחזיק בה...

אולם אין זו עדיין תשובה מלאה. כי השאלה מופנית לא אליכם, באופן אישי, אלא במידה גדולה יותר לשליחכם, לאותו שלטון עריצות ששם אתכם שופטים על אזרחיה החפשיים של ארץ זו; מי הוא השלטון הזה? שלטון, אשר פקידיו נאלצים לשבת בגיטאות, האם שלטון הוא? שלטון, המוציא כמחצית התקציב לצרכי משטרה ולמרות זה נשאר חסר אונים מול הזעם של העם המתקומם - האם שלטון הוא? צירי הפרלמנט שלכם טענו לפני חדשים מספר, כי ישנה דרך אחת לדיכוי ההתמרדות העברית והיא: להעמיד תליות בארץ הקודש, לרצוח עברים. והנה, עשיתם זאת. ביצעתם את אחד הפשעים השפלים ביותר: רצחתם שבויי מלחמה! ומה השגתם? ההצלחתם להפחיד את מישהו? ההחלשתם את שאיפת החופש של עמנו? העלה בידכם לדכא את ההתקוממות? אתם יודעים, שלא השגתם מאומה.

אש המרד הולכת ומתפשטת בארץ ומחוצה לה... במלים אחרות: גם מעשה פשע זה לא עמד לשלטונכם ופשיטת הרגל שלו היא מוחלטת. ואם כך, הרי מוטב להסיק את המסקנות. שלטון שפשט את הרגל בכל שטחי החיים ובכל נסיונות ההשתלטות, צריך להסתלק. הגיע הזמן שתעזבו את הארץ הזאת - שלנו היא היתה ולנו היא תהיה - ואנו נבננה כארץ החופש והשלום והקידמה - לתפארת עולם..".

אחרי הוצאת פסה"ד, הוכנס מאיר לתא-מוות אחד עם אבשלום ויעקב, אך כאשר נודע לו כי צעיר בשם עזיז מזרחי נידון למיתה בעוון רצח על רקע משפחתי - התנדב מאיר להיות בחברתו ולהקל עליו את ימיו האחרונים. כזהו גודל-רוחו של לוחם חופש עברי, המוכן להיפרד מחבריו בימיו האחרונים, כדי לעזור לאדם אומלל.

הרב נסים ב. אוחנה, שערך את הביקור האחרון אצל הנידונים, כתב בין היתר: "...הגעתי לבית הסוהר קרוב לשעה 1:30. ביקרתי בראשונה אצל מאיר נקר שהיה לבדו בתא וכשראה אותי קרא, שלום אדוני הרב, אני שמח שכבודו בא. ואז אמרתי לו, אני מצטער שבאתי לומר לך שזוהי גזירה מן השמים ואתה צריך לקבל אותה באהבה. נקר חייך, ואמר, כן אדוני הרב, אני מקבל.

נקר התנצל שלא היה מוכן לקבל פני ואין על ראשו כיפה. אז נתתי לו כיפה קטנה ואמרתי לו, התוודה בני. הוא חזר על הווידוי מלה במלה אחרי... אח"כ קרא קריאת שמע.. כשסיים את תפילתו הודה לי וביקש ממני למסור כמה מלים לבני-משפחתו. נא לומר להורי שלא יצטערו, מסירת שלום לחברים ולחברות: אני איתן ברוחי ואיני מפחד. שלום אדוני הרב".

מאיר נולד בירושלים, ובה גדל וחונך בתנאי עוני ומצוקה, במשפחה מטופלת בילדים, שאביו הסנדלד לא השתכר כדי האכלתם לשובע. מגיל צעיר נודע כנער חסון ואמיץ-לב. בן שלוש-עשרה הצטרף לבית"ר - ובגיל זה גם השתתף בפעולת-תגובה "פרטית" על רצח אחי חברו על-ידי ערבים: שניהם יצאו לרחוב שמואל הנביא וירו באקדוח על מוכר-צבר ערבי, שאמנם לא נפגע.

בן חמש-עשרה ניסה להתגייס לצבא הבריטי ולא נתקבל. כעבור שנתיים הצליח להתקבל, וכארבע שנים שירת במצרים, בקפריסין וביוון - תחילה באפסנאות ואח"כ כאופנוען-קשר. הצטיין כשחקן כדורגל בצבא, למד יפה אנגלית, ואף התרועע עם חיילים בריטיים - עד שהרגיש בגילויי האנטישמיות. הוא התחיל להתעמק יותר בבעיות העם והמולדת, והתוצאה היתה שעם שחרורו מהצבא בשנת 1946 ושובו ארצה, התגייס לארגון הצבאי הלאומי.

חמישה חדשים בלבד פעל מאיר באצ"ל עד שנפל בשבי, אך בתקופה קצרה זו מילא תפקידים רבים במחלקת הגיוס והתעמולה ואף השתתף בפעולות אחדות. אחת מהן היה הנסיון להתנקש בנציב העליון במגרש הכדורגל בתלפיות - וכשהפועלים הערביים חשדו בו (שהיה מחופש כערביה) ורצו לעצרו, חילצו מידיהם אבשלום חביב, שהיה לבוש כשוטר בריטי.

בהתקפה על מועדון הקצינים בבית גולדשמידט, מילא מאיר תפקיד הסחה וחיפוי על-ידי הצתת הכביש ליד בית המעלות - מעשה שמנע אפשרות גישה לתגבורת בריטית. מאיר עצמו ראה בתקופה קצרה זו את התקופה היחידה, שבה מצא טעם ושמחה בחייו. הרגשת-סיפוק כזו לא הרגיש מעודו - ולנגד עיניו עמדה רק המטרה: חרות העם והמולדת.