רב"ט גדעון אילון (רוזנהק) ז"ל

עין-זיתים

לאבא ואמא היקרים, שלום!

יושב אני במעיל הארוך, מכורבל בשמיכות ורועד (אך אל תשלחו לי דבר, כי זה לא יגיע) ומתנחם בתקוה שיהיה טוב. האוכל לא רע: עגבניה אחת ליום, לחם טחוב ומעט משקה חם (גם זה לא יהיה בגלל הנפט שיאזל הלילה). אולם מקווים לטוב ועושים מאמצים.
התנאים כאן מן הקשים ביותר בארץ ומוכרחים להתגבר על הקשיים בתקופה הקרובה, להדק קצת את החגורה, כדי שבקרוב נצא למרחב מכל הבחינות.

קורס מ"כ, 5.1.48

למ' החביבה, שלום!

אינך יכולה לתאר לך מה זה בשבילי לחיות כאן, כל-כך מרוחק ממך ומכם כולכם, לחיות כך, בלי כל ידיעה מן ההכשרה, בלי מכתב ממך, בלי לראות איזה שהוא אות או רמז לחיים.
איני יודע, אך אני פשוט פוחד לפתוח את העתון. ומשמגיע העתון, אני חוטפו באיזו הרגשה סתומה, שאינה מבשרת טובות, מסתכל בכותרות, וכשאני רואה "צפת", מיד אני בולע את הטור. ולאחר זה, בהרגשת-מה של הקלה, אני ממשיך לקרוא. אני אומר, "בהקלת-מה", כי שלום לקרוב-ללב.
אכן, כשפותחים עתון - הלב מתחמץ. מסגרות שחורות, קוים שחורים אפקיים ומאוזנים הסותמים את הגולל על שמות. לכאורה, צירוף אותיות, שמות. אך זה מסמל את קץ החיים שנטוו אי-שם, קצם של חלומות, של אהבה, של מאויים. ואי אתה יכול להשלים עם זאת. זעם הולך ומצטבר, הדורש לו פורקן והוא יימצא.
גשם, סופות, בוץ. זו מנת חלקנו כאן וקר בצורה זועתית. הולך אתה לשכב במיטתך בערב ואינך בטוח שלא תראה מעליך במקום יריעת-בד נאלחה פיסת רקיע קודרת ואפורה. ומעשה שהיה כך היה. שכבתי לישון מוקדם למדי, והיה זה לאחר עבודה עד שעה מאוחרת. הגשם ממש הקל הרבה לפשוט את הבגדים מכוסי-הבוץ, להיכנס למיטה ולחוש את החום כשלבי טוב עלי. נרדמתי. בחצות בערך התעוררתי לקול שריקות ויללות-הרוח. נו, מילא, רוצה הרוח להשתולל - אדרבא! לפנות בוקר - טרח! וחבטה עזה בראשי! היתדות יצאו ממקומן, היריעה החיצונית החלה לטייל בחצר בנחת, והיריעה הפנימית עם העמודים, לאחר קיפוצים וחבטות הגונות על הישנים האומללים, מצאה לה מנוחה אי-שם מחוץ לגדר. במשך ימים אחדים לאחר-מכן יכולת לראות אנשים מחזקים את יתדות האהלים.
לפעמים מעניין לשבת כך ברגעי-הפנאי הבודדים, לאחוז עפרון ביד, לקשקש משהו ולהסתכל בחבריא. בנות - כמעט שאינן בנמצא, והבודדת היושבת ממולי עוסקת במלאכה הרגילה - בסריגה. אחד יושב שקוע בהרהורים ופולט סלסולי-עשן מפעם לפעם. טיפוס אחד מפוקפק קורא בעיון רומן זעיר מרופט, ולפי עיניו ניכר כי הוא חי את העלילה. ושם בפינה, ממולי, "חברה" מתבדחים ואפילו קצת מתגוששים (ותביני שאין זה נדיר אצלנו). ומבעד לתימרות עשן-סיגריות מגעיל, האופף את הכל, נשמעים צלילים צרודים וסדוקים של מנגינה רגשנית ויפה המעוררת הרבה זכרונות וחויות. אבל, שטויות! הרביתי לשכוח קצת על-מנת לעבוד בשלמות, ורק מדי פעם להיזכר משהו.
וד"ש לחבריא!

שלך,

הר-כנען, בית מינס, 27.2.48

ליקירתי שלי,

נוטל אני את העפרון וידי קופאות עד לבלי הישמע לי. השרוולים מקופלים וקר לי קצת (כי הרי "שוויצר" אנוכי). מה אומר לך, מ'? יום-יומים נעים לגור כאן - ותו לא. טוב להחליף כאן רשמים וחויות, להחליף את הדחיסות והמחנק שבצריף הגדול בחדר קטן, עם שולחן-כתיבה וכורסה, חדר אשר קירותיו צחים ולבנים, להמיר אותם הבגדים המלוכלכים שלבשנו כתפאורות לרקע המבולבל בצריף - בבגדים נקיים. אבל ניטל ממני כל הרצון לחיות כאן בתנאי לוכסוס כשכל הדרכים מובילים כאן לניוון. פשוט אני רוצה לחזור לאותו חדר דל - אך חמים, עם החור מול המגבת וחורי הצרורות והכדורים הבודדים.
מ', היה כאן ליל-שלג עצום. קמתי באמצע הלילה (שהרי שנתי לא עמקה, באין לי פינוקיו שלי שתשיר לי את שיר-הערש), ונדהמתי מיפעת הלובן. שיחים שחו-כרעו תחת משאם ורק חגוי הסלעים השחורים, שנערו חצנם מהשלג, הם שהתבלטו. מיד תפסתי כמויות שלג, גילגלתיו לכדורים והרבצתים בשומר כדבעי. כמעט והשליתי את עצמי שאת עומדת שם. ולאחר הלילה הזה - יום בהיר, כה בהיר, ואנו כזיקיות בחוץ. מעשה אין לנו, ובקושי אנו משיגים כפרים.
הכינור עמי, אך הוא גורם לי רק עגמת-נפש. בקושי אני מחמם ידי ומנסה לחמם לבי, ולבסוף איזה מין צלילים "מחורבנים". כמעט והתיאשתי ממנו.
מ', כמוך גם אני משתוקק להתראות, אך איני יודע מה הם הסיכויים. הכל כאן בתהליך של התהוות, שינוי היום ושינוי מחר ועדיין אין התכנית עומדת על רגליה.
ואם גם תארך הפרידה, מה זה בשבילנו, מ'?! ובינתים מיליון נשיקות "חמות נורא".

שלך,

צפת, 28.2.48

היום אתה כאן ומחר את שם - ממש כדברי אותו שיר. פשוט קשה להסתגל לתמורות קיצוניות בתנאים.
תמול-שלשום שכנת בין כל החבריא, בתוך הצריף הארוך כאורך הגלות, שהוקם בחפזון רב, כשמיטה נוגעת במיטה. שמיכות מסואבות התגוללו בכל פינה ובגדים מלוכלכים היו תלויים על הקירות כתפאורה מתאימה לרקע. בלילה - פתאום - טיפה על חטמך. נשאת עיניך מעלה וראית את השמים הקודרים ואת הכוכבים המנצנצים מבעד למפלשים - כל זה דרך חורי היריות שכדורים נקבו. והנה לפתע (כלומר, לא לפתע, כי הדבר הפך להרגל) - צרור ארוך של מקלע ואחר-כך יריות בודדות של צלפים, אך אנו ממשיכים ללכת זקופי-קומה בלי להניד עפעף.
והיום - יושב אני בכורסת-עור רכה, כשרגלי מונחות כמעט על שולחן-הכתיבה המפואר. מים בחדר וכן חימום מרכזי. מבעד לחלון נוף נהדר (ביחוד עכשיו, כשהכל מכוסה שלג).
החיים זוחלים בעצלתים, פעם לכאן ופעם לכאן, ואין אתה יודע מה יהיה מחר. הנגינה צולעת ופיסחת. מדינה רצינו - ועלינו לקבלה עם כל צרותיה, לוותר על חיי הפרט שלנו למען הדורות הבאים.

21.3.48

ליקרים, שלום!

איתרע המזל ונצטרפו המקרים. מכתב לא נכתב בזמן האחרון; פשוט, התרגלתי למסור פתקים ודרישות-שלום בעל-פה.
קור וחום חליפות: ימי-שלג, הרים עטופי לובן וכפור, וקר נורא-נורא; ולפרקים - ימים שטופי-אור, שמש חמימה. מסתגלים להלך-חיים זה, אך אין משלימים. ההרגשה מתקוממת. לקראת מלחמה התחנכנו בשנים האחרונות. אך אין זו טבועה באופי. אין זו דרך-חיים. היה לנו דיון רציני בדבר עתידנו, וסוכם - השלמה. קרוב לודאי - "עין-זיתים". היינו שם וסבלנו אתם. לפני חודשים ושנים סבלנו בשל קוצר הראיה של המוסדות - בשל אזלת-ידם של המתישבים חסרי-היזמה.
תנאים כלכליים לפיתוח - עצומים. ברור, שכל זה בתנאי-שלום, והרי המלחמה לא תתמיד.
ההכרח למצוא פתרון התישבותי - דחוף. אני משוכנע, כי לכל ההכשרות השרויות בתנאים שלנו יש בעיות חברתיות קשות.
אין חיים אלה משפיעים רוב טובה על האידיאלים ואין הם מחנכים ביותר בכיוון להגשמה.
בדבר חופשה - לאלוהים פתרונים! מגיעה לנו חופשה, אך כסף אין! לכשיגיע - נבוא!
מתוך "גווילי אש ב'"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח