רב"ט גדעון אילון (רוזנהק) ז"ל

רצוני שלא יישכח...
מאז האסון לא סרה דמותו החביבה של גדעון מנגד עיני. ביום ובלילה הנני רואה אותו לפני, במצבים שונים ובגילאים שונים.
לא יכולתי לשבת ולרשום מהרהורי. אמרתי: יעבור זמן- אולי יקל לי. היום, 4 חדשים כמעט אחר נפלו, הנני רואה, כי הכאב הולך ומעמיק, הפצע ממאיר, עד עולם לא אוכל להסיח את הדעת מהאסון ולנצח יחיה בלבי ובלב הקרובים לו.
בראשית פברואר חזר גדעון הביתה, מקורס למ"כ. היה עליז, מלא כוח-חיים.
תמיד היה ממעיט בדיבורו, לא היה גלוי-לב ובשיחותיו אתנו היה נוגע, כאילו, בשטח העליון של חוויותיו.
הפעם היה חביב מאוד, התרפק עלינו והירבה לספר על החיים בקורס. ההיה זה רגש מתחת להכרה, שלא נוסיף לראותו?
רק יום אחד היה בבית, אולם כמה חיים ואור הביא אתו ביום זה! לא שבעתי משמוע את סיפוריו על חייו במחנה.
צריך היה להישאר עד יום ב', אך בצהרי יום-שבת באה מ. עם עוד חברה וחטפו אותו, עם חפציו, אל המשוריין, לצפת. פרידה קצרה- ומי יכול היה לשער כי לנצח?
נצנצנה תקוה קלה, אולי אזכה לראות את גדעון לחג-הפסח. איני זוכר אף ליל-סדר אחד שלא יהיה אתנו. אשתקד נסעתי עם נירה אחותו לבקרו, בראשית פגרת הפסח. כמה היה גדעון שופע מרץ! ביקרנו במדגה, מקום עבודתו, טיילנו על פני הבריכות. נדמה היה לי, כי אמנם מצא בקיבוץ את תיקונו. ההסתגרות הפנימית, שהיתה נכרת בו זה שנים- כאילו פסקה, החיוך לא סר מעל שפתיו.
כל המשפחה היתה באשדות-יעקב ל"סדר". לא התערב בינינו. היתה בו, בגדעון, לפעמים, איזו מגמה לשמור על המרחק בינו לבינינו. היה רושם:"אתם בגילכם אינכם יכולים להבין אותי". ובאמת לא יכולנו להבינו. נער מזניח את כל האפשרויות והסיכויים לעתיד, שנותן לו בית-אבא והולך לחיים קשים, לעבודה מפרכת! יש בזה ידו של שר-ישראל, שהקים לנו, בדורנו, צעירים כאלה, העושים חייהם קודש לאומה ולארץ.
כ' בניסן, יום אחרון של חוה"מ. ידיעה קצרה:"התקפה קשה של הערבים על צפת, ההתקפה נהדפה. אבדות קשות לערבים. שנים ממגינינו נפלו".
שנים נפלו!... האם גדעון בין הנופלים? לא יתכן, ואולי? הנני משתדל לגרש את המחשבות והן חוזרות. עוד מעט ויחול יום-הולדתו ה-20. חיברנו נוסח של ברכה ל"קול ההגנה" בחיפה, להעבירו לצפת, בצירוף בקשה לנגן לו קטע מהסימפוניה הספרדית ללאלו.
מי יכול היה להעלות על הדעת, כי אותה שעה כבר ארב לו המוות ובזמן מסירת הבקשה כבר לא היה בחיים?!
ב-1 למאי ביקרונו מכרים וגם ידידנו ב. הוא דיבר על נכונות ההורים לכל שמועה רעה ועל הצורך בעצבים חזקים לקראת כל אסון. דבריו נראו לי נכונים, אך לא נוגעים בנו נגיעה ישירה.
כי יש אפשרות כזו של אסון- היה ממני והלאה. לגדעון לא יקרה כל אסון! הוא מתון, שקט, זהיר ואחראי...
אך הנה למחרתו באה אלי ברוריה עם חברים. ובפני ברוריה הכרתי כי קרה משהו איום...
היא מסרה לי את הבשורה העצובה, כי גדעון איננו. מאז אין רגע ואין שעה שלא ארגיש:"אין גדעון".
לילות נדודים, ימים ארוכים ומלאי פחד: כיצד אוכל לחיות בדירה, בבית הזה? כל פינה בחצר ובבית הרי מזכירה לי את גדעון. כמה עבודה השקיע ביישור החצר, לפני שנתיים. גדעון הציע לעשות את העבודה, עבד ימים מספר, מבוקר עד ערב, חפר והוריד את האדמה בסלים.
בחדשי יולי ואוגוסט, כשהאנגלים שמו מצור על הישוב וכל המנהיגים הושמו במחנת-רחכוז, גדלה ההתרגשות בישוב, ביחוד בין הנוער. ואז התבוננתי בו. חששתי להתפרצות מסוכנת. מי יודע מה עלול לעשות בחור בן 18?
והנה עלה רעיון במוחי - להעסיקו, להסיח את דעתו וליטול ממנו את חריפותם של המאורעות. חידשנו את הצבע בכניסה ובחדר. באיזה כשרון והתמדה ביצע עבודה זו!
כיצד אוכל לבוא הביתה?...
המחשבות אינן פוסקות: הנה מצלמתו של גדעון! המתנה היחידה שיכולתי לתת לו. לא היו לו כל צרכים אחרים. מילדותו התרחק מכל מותרות. לא היו לו כל תשוקות לדברי-חפץ נאים כלנערים אחרים בגילו.
קמתי ממחלתי. היא טרם עברה, אולם מה לי מחלה. ממנה אירפא, אך הפצע שבלב אין לו תקנה עולמית.
באים אלי אנשים לבקרני ולנחמני. כמה קשים עלי ביקורים אלה! כמה קשה להיות אוביקט של רחמים וצער! לא, מעולם לא היתה לי הרגשה כזו.
נוח לי לראות כיצד הרבה אנשים עוברים על פני וכאילו אינם רואים אותי.
עבדתי בבית-הספר עבודה קדחתנית- עבודה מבריאה, מסיחה את הדעת , משכיחה את האסון. הקשה מכל מסיבת סיום: הרי לא מזמן השתתפתי במסיבת-הסיום של גדעון- ועכשיו? הנני מפחד מפני החופש, אני מרגיש שאני הולך לקראת ריקנות נפשית.
גדעון היקר, איני שוכח אותך אף לשעה, הנני רואה אותך בכל פינה, זכרך אינו מש מלבי.
שוב ושוב הנני קורא את מכתביו ומכתבי חברים עליו ורואה עד כמה לא הכרנוהו. כמה היה משכמו ומעלה מאתנו. בטחונו, מסירותו לחבריו, נכונותו להקרבה עצמית- לא היו של נער רגיל.
שנה עברה. שוב נגולה לפני הפרשה- פרשת האסון ופרשת הגבורה. הכל חי לפני: הסבל, היאוש של הלוחמים, מעטים נגד רבים. שוב עמדה לפני תמונת צפת הנצורה: יהודיה מעטים וחלשים והערבים שבעים ובטוחים בנצחונם. יהודים עומדים מול טבח - והנה מופיע קומץ של נערים גאים ומציל את הישוב האומלל מכליון.
הנער המחוספס, השתקן, מופיע בכל הדרו: עשוי לבל חת, "אין נסיגה" - עד מה זקוקה הארץ לנערים כמוהו?!
מיומן אבא


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.