א. האב-
בני, התמחל?
התמחל בני?
במדבר, בחרבה שתלתיך.
שתיל רך, ענוג, צמח חסר ישע.
נטע בודד...
יחידי בערבה, ללא אם, ללא יד תומכת.
כן, כך נטעתיך.
ואני, האמן נא בני,
את צילי הקטן לצדך להציב נסיתי,
למען יהיה למגן לך, מפני להט השמש וצריבתה.
אך, מה דל היה צילי. מה דל !
דל היה צילי, מכדי הגן על גופך הקט.
זעיר היה צילי, מכדי היות לך ולו מחסה מה.
ואתה בני, אתה, נאבקת. עד מה נאבקת.
השמש צרבך יום והקור הכך לילה.
ואני, עיני רואת וכלות.
ואתה, אתה בני
יחיד... וצעיר... וקטן... ובודד... אל מול פני עולם.
צמאת. עוד מעט קט ויבשת.
אך מימי מעיני דלים, אין בהם
כדי להשקותך ולרוותך.
ולמול חורב ושדפון מאיימים,
קצרה ידי מלהושיע. מה קצרה ידי !
ולבי חשב להשבר. והאל שמע תפילתי.
וכבדך נס, גבה צילי, אף גברו מי המעין...
ואתה, החילות צומח, החילות פורח,
הכית שורשים, שילחת פארות,
לחמת - וגם יכולת.
צמרתך זקפה פניה אל מול שמיים !
תקוות חדשות נעורו,
שמחות החלו פוקדות
הנה...הנה קרב האושר. קרב קרב ובא !
אך שלח ידך וקח !
והאושר היה כה קרוב...כה קרוב...
ולפתע.
כן, כך סתם לפתע, על סף האושר !...
התמחל בני ?
בני התמחל ?
ב. הבן
אנא, אבא.
אנא, אנא, רק אל בכות, אל דמעה, אבא.
ידעתי, אבא.
ידעתי גם ידעתי.
אתה לא חשת, כי ידעתי.
אכן, - דל היה כוחך,
אך לי, כל כולו לי אותו הקדשת.
דלים היו מימך, אמנם כן אבא,
אך אותי, אותי בהם השקית
ולך, לך מאומה לא הותרת.
ידעתי, ידעתי אבא. ידעתי גם ידעתי.
ידעתי, צערך כי רב. כאבך חשתי, אבא.
אנקותיך בלילות, שמעתי. כיצד מצד אל צד...
ולהושיע לא יכולת.
כן אבא. חשתי. כל כולי ידעתי.
כלביא, כארי פצוע,
בשארית כוח, על סף יאוש נורא,
בשיניך, בזרועך, בכל אשר לך נותר
ניסית... כשלת... קמת... נפלת... המשכת... לחמת.
ואתה, אבא, אתה צריך למחילה מאתי ?
אתה מבקש אותי, כי אני אמחל ?
גורל, גורל אכזר, אבא.
עד מה המר לך גורלך, אבי.
הו רק זה עתה החלות רווה מעט נחת,
מאבקך, מאמציך מלחמתך הנוראה,
הן רק זה מקרוב החלו נושאים פירות.
והנה הוכית אבא. עד מה הוכית...
ובכל זאת, אבא.
אנא, אל בכות. אל דמעה אבי.
הן היה זה רצון האל, לא-כן, אבא.
ואנא, אבא, בקשה לי, בקשה ולו אחת,
ומחל לי... רק זאת... אנא.
חיה ! חיו כולכם. המשיכו וחיו.
למעני, למען חברי אשר נפלו עמדי.
למעננו. אנא, אל אשם זה בזה תטילו.
אל הילחם איש באחיו.
חיו ! למען לא יהא קרבננו לשוא.
התעשה אבא? אבא התעשה ? ?